משנת ארץ ישראל על משנה פרה י״ב:י׳

10 כסויי המיחם – מֵחם הוא כלי מתכת או חרס שבו נשמרו מים חמים איור 54. בדרך כלל הוא ניצב על גחלים או שהיה עטוף בחומר מבודד, בכיסוי, שהוא מחובר לשלשלת – המכסה מחובר לגוף המחם, והמחם תלוי בשלשלת כדי שלא יהיה קרוב מדי לאש והמים רק ישמרו על החום, בית שמי אומרים חיבור לטומאה ואינו חבור להזייה בית הלל אומרים הזה על המיחם הוזה על הכסוי הזה על הכסוי לא הוזה המיחם – בית הלל מבחינים אבחנה נוספת: יש להזות על העיקר. גוף הכלי כולל את הכיסוי, אך הזאה על הכיסוי אינה פוטרת את המחם עצמו מהזאה נוספת. הכלל של בית הלל יוצר עמדת ביניים נוספת: יש חיבור לטומאה שהוא חיבור להזאה, ויש חיבור לטומאה שאינו חיבור להזאה, ויש מצב ביניים שבו נדרשת הזאה על עיקר הכלי.

11 איור 54ב. מימין לשמאל: מיחם, מיחם על כירת גחלים, כירת גחלים ממתכת. מתוך צ'צ'י, כלי ברונזה, עמ' 10.

12 התוספתא מוסיפה: "הקומקומות חבור לטומאה ולהזאה. כסוי המיחם המחובר בשלשלת, בית שמאי אומרים כולן חבור אחד הוא, ובית הלל אומרים הזה על המיחם הזה על הכסוי, הזה על הכסוי לא הזה על המיחם. אמר רבי יוסי אלו דברי בית שמאי. בית הלל אומרים: כלי חבור אחד" פי"ב הי"ח, עמ' 641. רבי יוסי מוסר מסורת שונה בדבר עמדות התנאים: אין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל; לדבריו בית שמאי נוקטים את עמדת בית הלל ובית הלל סבורים שכיסוי המחם הוא חיבור לכל דבר.

13 הכל כשירין להזות – הביטוי "הכל כשרין" או "הכל כשרים" בספרות חז"ל התנאית הוא ביטוי "טעון". הביטוי חוזר במקורות רבים, ובדרך כלל הוא פולמוסי ובא להתנגד לתביעתם של כוהנים למונופול על ניהול מעמדות ציבור ולשליטה על עמדות כוח סמליות. משפט זהה כתבנו לעיל על המשנה הקובעת שהכול כשרים לקדש פ"ה מ"ד, כלומר להוסיף את האפר למים המקודשים – וראו שם דוגמאות נוספות. כפי שהדגשנו, חכמים לא יכלו לנשל את הכוהנים מהמונופול על עבודת הקרבנות, שהרי במפורש נאמר בתורה ש"הזר הקרב יומת" במדבר ג י; ג לח ועוד, ולא יכלו להתכחש להוראה המפורשת ולא לצמצמה. המאבק התנהל סביב קבוצת עבודות, מצוות ותפקידים חברתיים-דתיים יוקרתיים. למשל, לפי ההלכה הכול כשרים לקדש, כלומר להזות מי חטאת, אבל בפועל עשו זאת בדרך כלל הכוהנים. בעימות זה, שחלקו היסטורי התרחש בימי בית שני וחלקו ספרותי התחולל בבית המדרש לאחר חורבן הבית, עסקנו בהרחבה. במקרה שלנו נראה שהדיון הוא ממשי: האם הכוהן הוא זה שמזה את מי החטאת על שומרי הטהרה כוהנים וישראלים או שגם ישראלי פשוט, השומר על טהרה בקפדנות, רשאי לעשות כן? ההלכה תובעת לאפשר לכל אדם להזות ולהתקין את מי החטאת.

14 ישראלים וכוהנים במי חטאת

15 הכנת אפר הפרה האדומה הייתה מונופול מוסכם של הכוהנים, מונופול המעוגן בכתבי התורה. חכמים לא יכולים היו לקרוא תגר על עצם הכנת האפר, אבל תבעו את הזכות לבזר את יתר התפקידים.

16 א. איסוף האפר

17 כבר במעמד השרפה נותר תפקיד של איסוף האפר. התורה אומרת "ואסף איש טהור" במדבר יט ט, וכפי שראינו לעיל פ"ד מ"ד המשנה מניחה בפשטות שהתפקיד מסור לכוהנים, אך במקבילות נשמע ערעור על כך ותביעה לשתף כל "איש טהור" במשימה.

18 ב. שמירת אפר החטאת

19 המשנה מתארת בפשטות שהאפר מתחלק לשלושה חלקים: האחד, בחיל – נשמר לרזרבה; השני, בהר הזיתים – לטהרה בירושלים; והשלישי, ניתן למשמרות הכהונה – לשימוש שוטף בקהילות ישראל לעיל פ"ג מי"א. בתוספתא דרש רבי יהודה: " 'והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה' – שהכל נאמנין על שמירתה" חגיגה פ"ג ה"כ. אם כן כל אדם כשר לשמור את האפר, ולאו דווקא כוהן. כמו כן: "כיצד היו משמרים אותה? היו מוסרים אותה לאדם נאמן והוא משמרה. אלא שחזרו לומר הכל נאמנין על טהרת הקדש ועל החטאת" ספרי זוטא, יט ט, עמ' 305. הנוהג הקדום היה למסור את האפר ל"אדם נאמן", ולא נאמר במפורש שהוא כוהן, אבל מההמשך משמע שנוהג זה שוּנה, ועתה הכול נאמנים על שמירת החטאת. המדרש משתמש בכלל הלכתי ידוע שהכול נאמנים על חטאת, גם עמי הארץ לעיל פ"ה מ"א; אהלות פ"ה מ"ה; תוס', חגיגה פ"ג הי"ג, אבל מן הסתם לא נתנו לעמי הארץ לשמור על מי החטאת.

20 ג. הכנת הכלי למי החטאת

21 המשנה מתארת בפרוטרוט שלב זה פ"ה מ"א, וראינו עמדות שונות עד כמה צריך להקפיד על טהרה בנושא. התיאור במקורות אינו מדגיש את הצורך בכוהן, וכפי שפירשנו, שתיקה זו רועמת; בפועל יש מקום להניח שהכוהנים שניהלו את הטקס גם הכינו את הכלים.

22 ד. מילוי המים

23 גם מילוי המים נעשה במעמד מתוכנן ומכובד, והלכות רבות נקשרו בו פרק ז. התיאור במשנה אינו מסביר מי הם הממלאים, והתוספתא מדגישה: "כל מעשיה בכהנים, חוץ מאסיפת האפר והמלוי והקדוש" פ"ד הי"א, עמ' 634. כפי שנראה להלן יש מקום להניח שגם כאן השתיקה רועמת, ועורכי המשנה מנסים להדחיק או לטשטש את העובדה שהכוהנים ניהלו את המעמד כולו.

24 ה. קידוש המים הנחת האפר במים

25 כאמור, המשנה קובעת שהכול כשרים לקדש את המים לעיל פ"ה מ"ד. המינוח הוא אותו מינוח פולמוסי המלמד על תביעה לשתף את כלל ישראל בעשיית הקודש.

26 ו. שמירת מי החטאת, וההזאה

27 יש להניח ששני תפקידים אלו מולאו כאחד. כאמור משנתנו תובעת שגם ישראל יזו מי חטאת, אך המינוח הפולמוסי מרמז שלא עלה בידם להשתלט על מעמד יוקרתי זה. כפי שראינו במבוא, ההזאה הייתה מעמד מורכב מבחינה הלכתית, ולא מעשה שבכל יום; המזה נדרש להתארגן לשם כך, ולשמור על טהרה מיוחדת שבעה ימים לפני יום ההזאה. איננו שומעים מי היזה בפועל את מי החטאת. העדות היחידה למעשה היא בטהרת מצורע, והמזה על המנוגע ומטהר אותו הוא רבי טרפון, שהוא כוהן וחכם: "תני אמר רבי יודה, שבתי היתה והלכתי אחר רבי טרפון לביתו. אמר לי, יהודה בני, תן לי סנדלי, ונתתי לו. ופשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל, אמר לי יהודה בני, בזו טיהרתי שלשה מצורעין. ולמדתי בה שבע הלכות, שהיא שליברות וראשה טרף ואורכה אמה ועובייה כרביע כרע מיטה אחת לשנים ושנים לארבעה, ומזין ושונין ומשלשין, ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית ומטהרין בגבולין" ירו', סוטה פ"ב ה"ב, יח ע"א. גם על טהרת הנגעים נאבקו חכמים בכוהנים, וכפי שראינו במבוא לנגעים לא עלה בידי חכמים לדחוק את הכוהנים מתפקיד זה.

28 חכמים רצו, אפוא, לבזר את תפקיד ההזאה לכל ישראל, אבל בפועל נראה ששאיפתם של חכמים רחוקה הייתה מלהתגשם. כן אומר המדרש בפשטות: "לפי שבעולם הזה מטהרים ומטמאים מפי כהן אבל לעתיד לבא אינו כן" פסיקתא רבתי, יד, עמ' סו; פסיקתא דרב כהנא, ד י, עמ' 77; תנחומא בובר, חוקת כח, עמ' 120.

29 התוספתא מספרת שמי החטאת חולקו לשלושה שלישים, והחלק שנועד לכלל ישראל נמסר למשמרות הכהונה. קרוב לוודאי שזה ניסוח מאוחר, אך דווקא הוא משקף את עולמם של חכמים ואת סדר העולם שהם הכירו ראו פירושנו לפ"ג מי"א. לשיטתם, הכוהנים הם שומרי מי החטאת בפועל.

30 בתוספתא מופיעה עדות חשובה: "שלשה דברים אמר רבן שמעון בן גמליאל משום רבי שמעון בן כהנא, מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהזות באזוב המוטבל, ובצלוחית שפיה צר, ופוצעין אגוזים של תרומה בידים סאובות, ולא חששו להן משום טומאה" פי"ב ה"ו, עמ' 640. גם כאן נראה על פי פשט לשון התוספתא שהכוהנים הם שמזים, והמעיד הוא חכם שהוא גם כוהן, וכן מעיד "רבי לעזר בשם רבי חנינה, מעשה בכהן ערל, שהיזה והוכשרו הזיותיו" ירו', פסחים פ"ח ה"ח, לו ע"ב, אפילו כוהן ערל עדיף בפועל על ישראל תלמיד חכם.

31 כך גם מבטא התלמוד את זכותו של הנשיא רבן גמליאל דיבנה לשלטון על ישראל במשל עממי: "מי שהוא מזה יזה, מי שאינו לא מזה ולא בן מזה, יאמר למזה בן מזה מימיך מימי מערה ואפרך אפר מקלה?!" ירו', תענית פ"ד ה"א, סז ע"ד; ברכות פ"ד ה"א, ז ע"ד; בבלי, כח ע"א. מן ההקשר עולה שמדובר בהזאת מי חטאת, והמזה הוא כוהן בן כוהן, בעל זכות אבות, ומי שאינו כוהן אינו מזה ואינו רשאי לפסול את הכוהן מתפקידו לטהר.

32 לעיל דובר על טהור לתרומה שנגע במי חטאת פסולים פ"ט מ"ח. הסברנו שהמשנה מדברת בהווה, כלומר רגיל הוא שכוהנים, הטהורים לתרומה, מטפלים במי החטאת ואפר החטאת. אם כי אפשר מבחינה עקרונית שסתם אדם טהור כשר לפעולה זו. הסברנו את המשנה על סמך המציאות, שבה אנו דנים כאן, שבפועל טיפלו הכוהנים במי החטאת. בהתאם הצגנו לעיל במשנה ה סדרת מקורות נוספים שהכוהנים נתפסו בהם כשומרי הטהרה למרות דרישתם של חכמים שגם הציבור הכללי ישמור על טהרה אכילת חולין בטהרה. אמנם לא דובר שם על הזאה דווקא, אך ברור שהזאת מי חטאת היא חלק משמירת הטהרה. ואכן בנספח למסכת שקלים דנו במערכת היחסים בין חכמים כלל ישראל לבין הכוהנים, והתחרות הסמויה בין העילית הכוהנית וכלל ישראל על הזכות לקיים את מצוות טהרה. זכות המצווה איננה רק זכות דתית רבת חשיבות, אלא היא גם משאב יוקרה חברתי.

33 מסורת זו, שהכוהנים הם המזים, חוזרת גם בספרות הכיתתית. במגילת המקדש מניחים בפשטות שההזאה היא תפקידם של בני אהרן, וכן קובעת מגילת דמשק בפשטות: "אל יזה איש מבני אהרון ביום השבת" – איסור ההזאה בשבת מניח בפשטות שהכוהנים מבצעים זאת.

34 חוץ מטומטום ואנדרגינס והאשה – האישה אינה מזה, ואף לא מי שהוא ספק אישה. אבל לגבי קידוש האפר שנינו: "חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באישה ובאנדרוגינס" פ"ה מ"ד, לפי כתב יד קופמן. אין כל סיבה הגיונית לכך שאישה מנועה מלהזות, שכן אין זו מצוות עשה שהזמן גרמה, או מצווה שהיא אינה חייבת בה, ואף לא מצווה בציבור, שכן מבחינה הלכתית אפשר להזות בפרטיות, אף שבפועל נעשתה כנראה ההזאה כטקס ציבורי לפחות בימי התנאים, כאשר שמירת הטהרה הייתה נדירה. אין זאת אלא שההזאה נתפסה ככבוד וכתפקיד מוביל במעמד ציבורי, ונשים מודרות מתחום זה. מכל מקום ההחלטה מתי נשים מודרות ממצווה אינה עקבית ואינה שיטתית, אלא היא פרי של סדרת החלטות מקומיות. ותינוק שאין בו דעת והאשה מסעדתו ומזה ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה ו אם אחזה בידו אפילו בשעת הזייה פסול – אפילו קטן כשר להזות, ואם הוא כה קטן שאין בו דעת מותר לאמו לסייע לו, אך לא להזות במקומו. דיני קטן נסקרו לעיל פ"ה מ"ד, וראינו כי גם במצוות שהקטן מנוע מלקיימן מוצע שהגדול יסייע בידו. ברם בהזאה הסיוע מועיל גם לקטן שאין בו דעת, והוא ודאי אינו חייב במצווה ומנוע מלעשותה עבור אחרים.

35 הצורך לסייע לקטן מובן על רקע המונופול הכוהני. לישראל לא נתנו דריסת רגל במעמד, והכוהן היזה ונגע במים ובכך ניטמא, וכך נוצר מצב שלא נותרו כוהנים כשרים להזאה אלא אותו קטן ואמו. אולם התוספתא מביאה עמדה שונה לגבי הקטן: "הכל כשרין להזות, חוץ מחרש שוטה וקטן, ורבי יהודה מכשיר בקטן. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר חרש שוטה וקטן שהזו ואחרים רואין אותן הזאתן כשרה" פי"ב ה"ח, עמ' 640. אם כן דין הזאה כדין קידוש המים, ודנו בעמדה זו לעיל פ"ה מ"ד. בתוספתא אין התייחסות לאישה, וניתן להבין שלדעת הכול אישה כשרה להזות.

36 המדרש מציין את המקור לדיני הזאה: " 'איש' להוציא את הקטן. משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה? תלמוד לומר 'טהור' להביא את האשה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר 'טהור' למה נאמר? הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם האוסף טהור, המזה לא יהא טהור? הא מה תלמוד לומר 'טהור' טהור מכל טומאה. ואיזה זה זה טבול יום. רבי אומר, נאמר כאן 'טהור' ונאמר להלן 'טהור' מה טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור לחטאת, אף טהור האמור כאן טמא לתרומה וטהור לחטאת" ספרי במדבר, קכט, עמ' 166. אם כן לדעת רבי ישמעאל גם האישה מזה, ורבי עקיבא דורש את המילה "טהור" לדרשה אחרת, אך לא ברורה עמדתו לגבי הזאת אישה. אבל מהדרשה שנביא בהמשך ברור שהוא סבור שגם אישה אינה מזה. עוד למדנו שלדעת רבי ישמעאל, וכנראה גם לדעת רבי עקיבא, הקטן אינו מזה, כדעת הסתמא בתוספתא – ובניגוד למשנתנו. במשנתנו הקטן מזה בסיוע אמו, והרי זו משנת רבי יהודה. רבי ישמעאל תובע שהקטן יזה בסיוע מבוגר, וכאמור השנה מאפשרת לאם לעזור לו, אך לא להחליפו, וודאי שאין חובה שיזה בנוכחות מבוגר. אם כן, משנתנו אינה כרבי ישמעאל.

37 במקבילה בספרי זוטא שנינו: " 'איש טהור', 'איש' פרט לאשה. או איש פרט לקטן? אמרת 'טהור' לרבות את הקטן. אמרו, מסעדת האשה את הקטן והוא מזה, אבל לא תטבול את האזוב ותתן לו. אם טבלה ונתנה לו הזייתו פסולה" ספרי זוטא, יט יח, עמ' 314. דרשת הספרי זוטא תומכת במשנה. אותן מילים נדרשות בספרי ובספרי זוטא, אך המסקנות הפוכות. קל לראות שלא פרשנות המילים מזינה את הדרשה אלא התפיסה החברתית מזינה את הפרשנות, ובמבוא הכללי לפירוש המשניות הרחבנו בכך מעט. לעיל ראינו שמחלוקת זהה הייתה לגבי שאלת מילוי מים למי חטאת בידי אישה וקטן, וכן לגבי איסוף אפר הפרה האדומה: " 'ואסף איש' להוציא את הקטן. משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה? תלמוד לומר 'טהור' להביא את האשה. דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר 'ואסף איש' להוציא את האשה. משמע מוציא את האשה ומביא את הקטן? ת"ל והניח מחוץ למחנה לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח" ספרי במדבר, קכד, עמ' 157.

38 הזאה

39 כל מגוון הדעות האפשרי מופיע. מן הסתם המחלוקת הייתה תאורטית; בפועל היזו גברים בוגרים, ולכל היותר כוהן קטן בהעדר מבוגר. נשים לא היזו בפועל, אך היו שחלקו והתירו להן זאת.